"אני חייבת להיות בסדר עם כולם…"
(אחרת… מה?)
לא יקבלו אותי.
לא יאהבו אותי.
לא יחשבו שאני שווה.
אלו לא רק מחשבות חולפות אלא משפטים שאני שומעת שוב ושוב מנשים שמגיעות אליי לקליניקה.
נשים חכמות ורגישות, שרוצות לעשות טוב, ולפעמים שוכחות את עצמן בדרך.
כי כשאת עסוקה בלחשוב איך את נתפסת, מה יגידו, איך זה יישמע, את לא באמת שואלת את עצמך:
מה אני רוצה?
מה נכון לי?
וכאן מתחילה הבעיה.
מגיל צעיר הורגלנו להקשיב לאחרים: להורים, למורים, אפילו לשכנים – ורק לא לעצמנו.
וככה אנחנו הופכות להיות נוחות, נחמדות כלפי אחרים ולגמרי לא מכירות ברצונות האמיתיים של עצמנו.
כי אף פעם לא באמת עצרנו לבדוק מה הם.
וכתוצאה מכך נוצר פער בין מה שאומרת האינטואיציה או הגוף, לבין הכללים שלמדנו עוד בילדות והפכו לחלק בלתי נפרד מאיתנו.
במילים אחרות: קונפליקט פנימי.
והסיטואציה הזו לא בריאה לנו, וכדאי מאוד שנתייחס אליה.
כי כשאת לא בודקת עם עצמך מה את רוצה ומה חשוב לך, את לא רק פוגעת בעצמך, את גם לא באמת יכולה לעזור לאחרים.
כי אין שם חופש. אין בחירה. אין הקשבה.
אבל כשאת שלמה עם עצמך – את אחרת לגמרי:
את מקשיבה לאינטואיציה שלך ולגוף שלך.
את שומרת על הגבולות שלך ויודעת להגיד "לא" למה שלא מתאים.
את סומכת על עצמך בקבלת החלטות.
אז איך מתחילים לנוע לשם?
קודם כל מזהים שזה הדפוס שלך. שאת באמת עסוקה יותר מדי בלהיות "בסדר עם כולם".
ההכרה הזו היא כבר חצי דרך.
ואז – מתחילים בצעדים קטנים:
במהלך היום, תרשמי כל רצון קטן שעולה לך.
"בא לי תותים." תרשמי.
"בא לי אמבטיה." תרשמי גם.
המשיכי הלאה.
בסוף היום, בדקי: כמה מהרצונות האלו באמת קיבלו מקום בחייך וכמה נשארו רק כמחשבה.
כל רצון קטן שאת מקיימת הוא הצהרה:
אני כאן. אני חשובה. אני בוחרת בעצמי.
זה לא משנה אם זה תותים בבוקר, אמבטיה בערב או זמן שקט לעצמך – הצעד הקטן הזה הוא ההוכחה שאת לא עוד צופה חיצונית בחיים שלך.
את עושה אותם, צעד אחר צעד, בקצב שלך, לפי הקול הפנימי שלך.
לרצות לעצמך זה לא אנוכיות. זה לא התעלמות מאחרים.
זה אומץ – אומץ לומר: אני קודם, והשאר יכולים לחכות.אז היום, קחי את הצעד הראשון הזה. אפילו קטן. אפילו שקט.
כי ברגע שאת בוחרת בעצמך את מתחילה לחיות באמת.
